על זכותה של אשה לגור בבית בעלה לאחר מותו – הבדלים בין בית המשפט לענייני משפחה לבית הדין הרבני. מאת: ד"ר יאיר שיבר
להלן, נביא מקרה בו ניתן ללמוד על ההבדל הרב הטמון בדיני הירושה ועקרונותיהם בין המשפט העברי למשפט הנוהג במדינתנו. זוג יהודים, שנשאו זה לזו כדת משה וישראל ולהם 4 ילדים 2 בנים ו- 2 בנות. חיו יחד כ– 30 שנה בדירה מפוארת. לימים, נפטר הבעל. בזמן השבעה, הגיעה בחורה צעירה לדירת הצדדים והסבירה כי היא המאהבת של הנפטר במשך השנים האחרונות. עוד הסבירה, כי היא מחזיקה בידה צוואה, בה המנוח מצווה לה את חלקו בדירה. לטענתה היא מבקשת לממש את חלקה לאלתר, בין במכירת הדירה לצד ג' ובין אם האלמנה תרכוש את זכויותיה בדירה.
על פי החוק הנוהג כיום במדינת ישראל, זכאית המאהבת, לממש את חלקה, אלא אם הצוואה תבוטל. אלא שעל פי רוב, הצוואות לא מבוטלות ומקוימות. מאוד קשה לבטל את תוקפן של צוואות, במיוחד אם נעשו בפני עורך דין ולנוכח תיקון 11 לחוק הירושה המאפשר תיקון פגמים בצוואות.
אלמנה זו, מוגנת על פי המשפט העברי. במה דברים אמורים: מיד עם נישואי הבעל לאשתו הוא מתחייב לה בעשרה דברים. לענייננו חשוב החיוב השמיני והתשיעי:
אלו הן העשרה דברים: …. ולהיות ניזונת מנכסיו ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה, ולהיות בנותיו ניזונות אחר מותו עד שיתארסו… .
אלמנה זו, יכולה לפנות לבית הדין הרבני בדרך הבאה. להגיש תביעה מכח סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג – 1953 (להלן: "חשבד"ר"), קובע כי אשה יהודייה יכולה להגיש לבית דין רבני, תביעה למזונותיה נגד בעלה או כנגד עזבונו, גם ללא קשר לתביעת גירושין. עוד קובע החוק, כי בנסיבות כאלו, לא תשמע טענת הנתבע כי אין לבית הדין הרבני סמכות דיון. קרי: סמכות השיפוט הופכת לייחודית לבית הדין, עם הגשתה על ידי האשה.
בנסיבות אלו, יכולה האלמנה להגיש תביעה למזונותיה, בבית הדין הרבני ובמסגרת תביעה זו לדרוש צו למדור ספציפי. המשמעות הנה כי לא ניתן יהיה למכור את הדירה כל עוד האשה מתגוררת בה כל עוד היא אלמנה. למעשה, זכות זו מעוגנת בחיובי הבעל לאשתו, כאמור לעיל. בית הדין הרבני יכול אף לעגן את החלטתו זו בסעיף 104 א'(4), לחוק הירושה, הקובע כי זכות המגיעה לבת זוגו של הנפטר על פי עילה הנובעת מקשרי אישות, הנה זכות אשר נמנית בסדר העדיפויות של חלוקת העזבון – טרם חלוקתו.
כחיזוק לתביעתה, יכולה האשה לפנות בתביעה לבית הדין הרבני מכח דיני הכתובה. ענייני הכתובה אף הם בסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני מכח סע' 1 לחשבד"ר, שכן הם הוגדרו כחלק מ"ענייני נישואין וגירושין". אם נוסיף לכך את סעיף 104 א'(3) לחוק הירושה, הרי שהנה לך הנוסחה לפתרון בעיית האלמנה.
ודוק: פתרון זה, הינו אך ורק על פי הדין העברי ובבית הדין הרבני. לא ניתן יהיה להגיע לתוצאה זו בבית המשפט. והוא הדין אף אם לא הייתה צוואה, ועזבון הבעל היה מחולק על פי דיני חוק הירושה, גם לילדיו. אז יכול היה כל אחד מהילדים לבקש לממש את חלקו, בדיוק כשם שביקשה המאהבת.
כך גם, על פי החיוב התשיעי של הבעל כלפי אשתו, על אף שהבנות אינן יורשות את אביהם יחד עם אחיהם. הרי שהאחים מחויבים לדאוג לכל צרכיהן עד שאלו תתארסנה ויעברו לרשות בעליהן. עד אז, על אף שהבנים יורשים, הרי שמחובתם לדאוג בראש ובראשונה לאחיותיהם. על פי המשפט העברי, גם אם ייגמר העזבון והאחיות טרם נישאו, צריכים האחים להשכיר עצמם לעבודה בכדי לפרנס את אחיותיהם.
אין חולק, כי המשפט הישראלי אינו מוצא פתרון כאמור, לבעיות מעין אלו שהוזכרו. בעיות שהמחוקק העברי חשב עליהן.
1. ד"ר יאיר שיבר, עו"ד, מרצה בפקולטה למשפטים ותלמוד של אוניברסיטת בר-אילן ובמכללה האקדמית נתניה. שותף במשרד עורכי דין, שיבר ושות'.
2. שו"ע, אה"ע, סי' סט סע' ב.
3. ראה: בג"צ 9858/07 פלוני נ' ביה"ד הרבני הגדול ואח' [פורסם בנבו].
4. חיוב זה ידוע גם כתקנת "בנן נוקבן", שהינן תנאי בי"ד ולא ניתן להתנות על כך. ראה: משנה, כתובות,ד, ו; תוספתא, כתובות, ד, יא. וכן ראה: M.A Friedman, Jewish Marriage in Palestine, A Cairo Gniza Study, Tel-Aviv and New York, 1, 1980.
0 תגובות
אתה יכול להיות הראשון להגיב לכתבה.